פסק-דין

השופט ד' מינץ:

לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' שופט העמית י' בן-חמו) מיום 21.10.2021 בפש"ר 22341-02-13, [פורסם בנבו] בגדרה הוגדל צו התשלומים החודשי שהושת על המערער לסך של 2,000 ש"ח למשך 24 חודשים, בניגוד לעמדתו של משיב 1, הנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן).

הרקע לערעור

1. ביום 1.5.2013 ניתן צו כינוס לנכסי המערער לפי בקשתו, והושת עליו צו תשלומים חודשי בסך של 300 ש"ח. חובותיו המוצהרים של המערער הגיעו, לפי האמור בבקשתו, לסך כולל של כ-310,000 ש"ח.

2. לאחר חקירה שערך למערער, הגיש משיב 2 (להלן: הכנ"ר) חוות דעת לפי סעיף 18ד לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), בה טען כי ניתן להכריז על המערער פושט רגל, אך זאת בכפוף להגדלת צו התשלומים החודשי. בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 30.4.2014, הוסיף הכנ"ר וציין כי הכנסתו החודשית הממוצעת של המערער עומדת על סך של כ-6,000 ש"ח, וכי נותרת בידיו הכנסה פנויה חודשית בסך של כ-1,000 ש"ח. בתום הדיון הכריז בית המשפט על המערער פושט רגל, ובהתאם להמלצת הכנ"ר, הגדיל את צו התשלומים החודשי לסך של 1,000 ש"ח.

3. לימים מונה הנאמן לתפקידו וביום 7.5.2017 הגיש לבית המשפט בקשה להגדלת צו התשלומים החודשי לסך של 3,000 ש"ח לחודש. במסגרת הבקשה טען הנאמן, בין היתר, כי שכרו של המערער עומד על סך של כ-9,000 ש"ח; כי הוא מקבל החזר חודשי של דמי השכירות אותם הוא משלם בסך של 1,000 ש"ח; וכי הכנסתו הפנויה נאמדת על סך של כ-2,000 ש"ח בחודש. ביום 9.7.2017 נעתר בית המשפט לבקשה באופן חלקי, וקבע כי צו התשלומים החודשי יעמוד על סך של 1,500 ש"ח החל מחודש אוגוסט 2017.

4. ביום 13.12.2019 הגיש המערער לבית המשפט "בקשה לאישור תכנית פירעון וקביעת מועד דיון". המערער ציין כי בקופת פשיטת הרגל מצוי, נכון לאותו מועד, סך של 97,000 ש"ח, ובתוך כך הציע להוסיף לקופה 18,000 ש"ח שישולמו ב-12 תשלומים חודשיים בסך של 1,500 ש"ח כל אחד, ובתום התקופה יינתן לו הפטר מחובותיו. הנאמן התבקש ליתן את התייחסותו לבקשת המערער, אשר לצורך כך ביקש מבית המשפט להורות למערער להמציא לידיו שורה של מסמכים. בית המשפט הורה למערער להמציא לנאמן את המסמכים המבוקשים, אולם ביום 16.1.2020 הודיע הנאמן כי המערער לא פעל בהתאם להחלטה האמורה, ועל כן ביקש מבית המשפט להורות על הוצאת פקודת מאסר נגדו. חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה לו, המערער לא פעל להמציא את המסמכים המבוקשים, ונוכח זאת, ביום 18.2.2020, ביקש הנאמן מבית המשפט לקבוע דיון בבקשתו להוצאת פקודת מאסר נגד המערער.

5. לקראת הדיון שנקבע בבית המשפט ליום 21.10.2020 (לאחר מספר דחיות), הגיש הנאמן דוח משלים, בו ציין כי נגד המערער אושרו 10 תביעות חוב בסך כולל של 282,311 ש"ח; כי הוא לא עומד בצו התשלומים שהושת עליו וצבר פיגורים בסך של 5,700 ש"ח; וכי בקופת הכינוס נצברו כספים בסך של 132,925 ש"ח. הנאמן הוסיף וציין כי משכורתו החודשית של המערער עומדת על סך של כ-11,300 ש"ח לחודש, וכי משכורתה החודשית של רעייתו נאמדת בסך של כ-4,000 ש"ח. בנסיבות המתוארות, המליץ הנאמן על מתן הפטר חלוט למערער מכלל חובותיו ברי התביעה, בכפוף לסילוק חוב הפיגורים שצבר ולהוספת סכומים נוספים לקופת פשיטת הרגל בסך כולל של 23,400 ש"ח. במהלך הדיון הודיע הנאמן כי הוא והמערער הגיעו להסכמה לפיה הסכום האמור ישולם על ידי המערער בתשלומים חודשיים של 1,500 ש"ח כל אחד. בא-כוח המערער ביקש לאמץ את עמדת הנאמן, ואילו הכנ"ר טען כי בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, ניתן להעמיד את צו התשלומים החודשי על סך של 2,000 ש"ח.

6. בסיומו של הדיון ניתנה ההחלטה מושא ערעור זה. תחילה ציין בית המשפט כי עיון בתיק מגלה שהוא לא טופל באופן ראוי, בין היתר בשל מחדליו של המערער. לגופם של דברים, ציין בית המשפט כי בהתחשב בנתוניו האישיים של המערער, הוא מתקשה להבין את הסיבות העומדות בבסיס תכנית הפירעון עליה המליץ הנאמן. על רקע זה ולאחר שנתן דעתו למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה למשכו של ההליך ולכושר ההחזר של המערער, החליט בית המשפט שלא לאמץ את עמדת הנאמן, וקבע כי האיזון הראוי בין זכויותיו של המערער לבין אינטרס הנושים הוא כי צו התשלומים החודשי יעמוד על סך של 2,000 ש"ח למשך 24 חודשים.

7. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר לא מצא לנכון לאמץ את עמדת הנאמן, בשים לב להיותו הגורם המקצועי בהליך פשיטת הרגל. המערער מדגיש כי בהתאם להלכה הפסוקה בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של הנאמן, אלא אם מצא כי שיקול דעתו וסמכויותיו הופעלו באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי. בנסיבות העניין טוען המערער כי בית המשפט חרג מהמלצתו של הנאמן, אשר ניתנה בהסתמך על נתוניו האישיים, וזאת בהיעדר נימוקים מוצדקים לכך.

דיון והכרעה

8. לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

9. תחילה, מן הבחינה הדיונית: כלל ידוע ומושרש הוא כי אופן ההשגה על החלטה בדבר שינוי שיעורו של צו התשלומים החודשי הוא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. זאת, משום שהחלטה כגון דא אינה מהווה "צו בפשיטת רגל", כמשמעו בסעיף 182(א) לפקודה והיא מהווה "החלטה אחרת" העשויה להשתנות מעת לעת, בהתאם לנתוניו העדכניים של החייב, להשתכרותו בפועל ולפוטנציאל ההשתכרות (ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 10-9 [פורסם בנבו] (26.10.2011); רע"א 4042/15 ראדי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 7 [פורסם בנבו] (26.7.2015)). למערער כלל לא נתונה אפוא זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט, ודי בכך על מנת להורות על סילוק הערעור על הסף.

10. אך גם מהבחינה המהותית אין לערעור על מה להתבסס. נקודת המוצא היא כי שיקול הדעת המוקנה לבית משפט של פשיטת רגל הוא רחב, נוכח מומחיותו הייחודית ולאור התרשמותו הישירה מבעלי הדין ומנסיבות העניין (ע"א 2874/21 אבו שקארה נ' עו"ד עזאיזה, פסקה 4 [פורסם בנבו] (22.6.2021); ע"א 3542/21 ברק נ' קורן, פסקה 24 [פורסם בנבו] (3.2.2022)). בהתאם לכך נקבע, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לשאלת כושר ההחזר של החייב-פושט הרגל ולשיעור צו התשלומים החודשי המושת עליו, אלא במקרים חריגים בהם יימצא כי הערכאה הדיונית לא איזנה כראוי בין צרכי החייב לבין האינטרסים של הנושים (רע"א 8160/10 בן-דב נ' עו"ד שרון, פסקה 3 [פורסם בנבו] (14.12.2010); רע"א 2060/18 זיסר נ' עו"ד פייסל, מנהל מיוחד, פסקה 10 [פורסם בנבו] (20.6.2018); רע"א 8440/18 חן נ' המנהל המיוחד – עו"ד רוזנק, פסקה 4 [פורסם בנבו] (21.1.2019)). לא מצאנו כי מקרה זה בא בקהלם של מקרים חריגים אלה.

11. אכן ההנחה היא שהנאמן הוא "ידו הארוכה" של בית המשפט, אשר עושה מלאכתו במקצועיות וללא משוא פנים. בית המשפט גם לא יטה להתערב בשיקול דעת הנאמן כאשר הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא אם מצא כי נפל פגם מהותי בדרך הפעלת שיקול הדעת (ראו: ע"א 509/00 לוי נ' עו"ד ברכה, נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410, 427 (2001); ע"א 1267/16 בלו סקאי ליסינג תיפעולי בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע (1995) בע"מ (בכינוס נכסים), פסקה 13 [פורסם בנבו] (1.8.2016); ע"א 2954/17 דוידוביץ' נ' עו"ד מטרי, פסקה 7 [פורסם בנבו] (15.5.2017)). אלא שבענייננו, בית המשפט החליט שלא לאמץ את עמדת הנאמן, לאחר שמצא כי המערער הוא בעל כושר החזר המאפשר לקבוע צו תשלומים חודשי בסכום גבוה יותר. החלטה זו ניתנה לאחר שבית המשפט בחן והתייחס למכלול הנתונים הרלוונטיים שהציגו הצדדים לפניו, והיא התבססה בעיקרה על כושר השתכרותו של המערער; על גובה תביעות החוב שאושרו נגדו; על גובה חוב הפיגורים שצבר; ועל משכו של ההליך. ויודגש, מלבד הטענה כי בית המשפט חרג מעמדתו של הנאמן, המערער לא הצביע על פגם כלשהו באיזון שנעשה בין האינטרס שלו לבין אינטרס הנושים, וממילא הוא לא הבהיר מדוע הסכום שנקבע חורג מהמקובל בהתחשב בנתוניו האישיים, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הערעור נדחה אפוא בלא צורך בתשובה. לפנים משורת הדין, משלא התבקשה תשובה לערעור, נוכח המתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה ובהתחשב במהותו של ההליך, לא ייעשה צו להוצאות.

אולי יעניין אותך: